"גוי שבא לכבות דליקה אצל ישראל" - מסכת שבת - דף קכ"א - יום ראשון - י"ג תמוז תש"פ
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall
א משנה גוי שבא לכבות דליקה אצל ישראל — אין אומרים לו: "כבה"[]
לפני המשנה - ביניים
ומקשים: לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה [לדעת חכמים גם כן יהא מספיק שמניח ידו עליו]! ומסבירים: חכמים חוששים לכך שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שהוא שוכח ומוריד אותה, את ידו]. ומקשים: ולדעת ר' יוסי נמי [גם כן] יש לחשוש שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שישכח ויסיר אותה, את ידו]? אלא יש לומר: אי דאיכא [אם, כאשר יש] גמי — הכי נמי [כך גם כן] מודה ר' יוסי שיש לכרוך, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה מקרה אנו עוסקים] — שיש צורך לאהדורי [לחזר, ולחפש] אחר גמי, ובכגון זה רבנן סברי [חכמים סבורים](קכ״א א) טבילה בזמנה לאו [לא] מצוה היא, ומהדרינן [ומחזרים] אחר גמי כדי לכרוך על מקום הטבילה, ור' יוסי סבר [סבור] כי טבילה בזמנה מצוה ומשום כך לא מהדרינן [אין אנו מחזרים] אחרי הגמי, כיון שחשובה מצות הטבילה בזמנה.
ומקשים: וסבר [וכי סבור] ר' יוסי כי טבילה בזמנה מצוה היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הזב והזבה, המצורע והמצורעת, בועל נדה וטמא מת, כל אלה טבילתן צריכה להיות ביום, ואף אם היה זה ביום הכיפורים שאסורה בו הרחיצה — טובל בו ביום. נדה ויולדת — טבילתן בלילה. בעל קרי — טובל והולך כל היום כולו אחר שראה קרי. ר' יוסי אומר: מן המנחה ולמעלה (והלאה) אינו צריך לטבול, שכיון שהתפלל כבר תפילת מנחה ימתין עד הערב ויטבול ויוכל להתפלל מעריב בטהרה. נמצא שסבור ר' יוסי שטבילה בזמנה אינה מצוה! ודוחים: בברייתא ההיא אין הכוונה לסתם ר' יוסי (בן חלפתא), אלא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר : דייה טבילה באחרונה, שאשה שנסתפקה בזמן הראוי לטבילתה, אינה חייבת לטבול בכל פעם, ומותר לה לדחות את הטבילה עד לתאריך שתצא ידי חובה לדעת הכל, אף כי אולי לא תהא זו טבילה בזמנה.
א משנה גוי שבא לכבות דליקה אצל ישראל — אין אומרים לו: "כבה" ואין אומרים לו "אל תכבה", מפני שאין חובת שביתתו עליהן, על ישראל, אבל ילד קטן ישראל שבא לכבות בשבת — אין שומעין לו שיכבה, אף שעדיין אינו מחוייב במצוות, מפני ששביתתו עליהן.
שאר התלמוד[]
ב גמרא אמר ר' אמי: בשעת דליקה התירו לומר בפני גוים: "כל המכבה אינו מפסיד", שיבואו גויים ויכבו, שלא נאסר אלא לומר להם במפורש. ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לשיטה זו, ממה ששנינו במשנתנו: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו "כבה", וכן "אל תכבה" מפני שאין שביתתו עליהן. ונדייק מלשון המשנה: "כבה" הוא דלא אמרינן ליה [שאין אנו אומרים לו], הא [הרי] "כל המכבה אינו מפסיד" — אמרינן ליה [אומרים אנו לו] וראיה היא אם כן לדברי ר' אמי? ודוחים: אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] "אל תכבה" לא אמרינן ליה [אין אנו אומרים לו], ומכאן נלמד כי "כל המכבה אינו מפסיד" נמי לא אמרינן ליה [גם כן אין אנו אומרים לו], אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין ללמוד ממנה] דברים בדרך הדיוק.
מעשה ונפלה דליקה בשבת בחצירו של יוסף בן סימאי במקום שיחין
תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מעשה ונפלה דליקה בשבת בחצירו של יוסף בן סימאי במקום שיחין, ובאו אנשי גיסטרא [המבצר] של ציפורי לכבות את הדליקה, מפני שאפוטרופוס של מלך היה ורצו לעזור לו, ולא הניחן יוסף בן סימאי בעל החצר לכבותה מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו. לערב במוצאי שבת שיגר [שלח] לכל אחד מהן מן החיילים שבאו לעזרתו שתי סלעין, ולאפרכוס [ולמפקד] שבהן — חמשים. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: לא היה צריך לכך, למנעם מלכבות, שהרי שנינו במשנתנו: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו "כבה" וכן "אל תכבה", אלא יעשה הגוי כרצונו.
אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שיכבה מפני ששביתתו עליהן
ג שנינו במשנה: אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שיכבה מפני ששביתתו עליהן . ורוצים להסיק: שמעת מינה [שומע אתה מהלכה זו] כי קטן שאוכל נבלות או עושה שאר איסורים, בית דין מצווין עליו להפרישו ונפתור על ידי כך בעיה שנתעוררה בנושא זה. ודוחים: אמר ר' יוחנן: כאן מדובר בקטן העושה לדעת אביו ולכן מצווים אנו להפרישו, אבל קטן החוטא מדעתו אין חייבים להפרישו מן האיסור. ושואלים: ואם כן דכוותה גבי [בדומה לזה אצל, בענין] גוי צריך לומר שמדובר באופן דקא עביד לדעתיה [שעושה לדעתו] של ישראל, ומי שרי [וכי מותר] הדבר?! והרי אסור ליהנות ממה שעשה גוי עבור ישראל, בשבת! ודוחים: אין הדבר כן, אלא גוי לדעתיה דנפשיה עביד [לדעת עצמו הוא עושה] שהוא נשכר בכיבוי הדליקה ואינו עושה משום דעת ישראל.
כופין בשבת קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה
ד משנה כופין בשבת קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה. וכן כופים קערה על צואה של קטן שעשה צרכיו בתוך הבית, שלא יגע בה ולא ילכלך עצמו. וכן על עקרב שלא תישך. אמר ר' יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בכפרו בערב שכיסה אדם עקרב בשבת, ואמר רבן יוחנן: חוששני לו מחטאת שמא יש בכך איסור מן התורה.
ואף כאן, כיון שדרך הקטן לעשות צרכיו בכל מקום, הרי זה כמוכן מערב שבת
ה גמרא מסופר: רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי [הזדמנו לבית] אבין שמן המקום נשיקיא. לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא (קכ״א ב ) אייתו להו פורייתא [הביאו להם מיטות] לשבת עליהן, ואילו לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה [הביאו לו], ונעלב רב חנן, וכעס על מארחו. אשכחיה מתני ליה לבריה [מצא אותו את ר' אבין מלמד לבנו] במשנתנו זו: ועל צואה של קטן מפני קטן שלא יגע בה ולא ילכלך עצמו. אמר ליה [לו]: אבין שטיא [השוטה] מתני שטותא לבניה [שונה שטות לבנו], והלא היא, הצואה עצמה מוכנת לאכילת כלבים, ודבר הראוי לאכילת כלב מותר לטלטלו, ולמה יש לכסות את הצואה אם אפשר להוציאה! וכי תימא [ואם תאמר] שלא חזיא ליה [היתה ראויה לו] מאתמול, שהרי מאתמול לא הכין צואה זו עבור הכלבים — הרי זה אינו מעכב, והתניא [ואכן כן הרי שנינו בברייתא]: נהרות המושכין מים ומעיינות הנובעין — אין אנו אומרים שיש להם תחום שבת מסויים, אלא הרי הן מותרים לשימוש בכל מקום ותחומם כרגלי כל אדם ששואב מהם, כיון שדרכן לעבור ממקום למקום והרי זה כאילו הכינום לצורך זה. ואף כאן, כיון שדרך הקטן לעשות צרכיו בכל מקום, הרי זה כמוכן מערב שבת.
על צואה של תרנגולים שמים קערה מפני קטן
ושאל ר' אבין: ואלא היכי אתנייה [כיצד אשנה לו]? ענה לו, אימא [אמור]: על צואה של תרנגולים שמים קערה מפני קטן והקשו:
ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי [ותצא לו, ימצא בדבר היתר, מפני שהוא ככלי של צואה] שהתירו לטלטלו מפני המיאוס! וכי תימא [ואם תאמר]: גרף של רעי [כלי של צואה] אגב מנא [כלי] — אין [כן], מותר לטלטלו, ואולם איהו גופיה [הוא עצמו], כלומר הצואה — לא הותר לטלטלה, והא ההוא [והרי אותו] עכבר דאישתכח באיספרמקי [שנמצא בין הבשמים] של רב אשי, ואמר להו [להם] למשמשיו: נקוטו בצוציתיה ואפקוה [אחזו בזנבו והוציאוהו], נמצא שדבר שיש בו מיאוס מותר לטלטלו אף בלא כלי! אלא יש לומר שהצואה היתה באשפה, וכיון שאינה בפני בני הבית לא התירו לטלטלה אלא רק לכסותה מפני הקטן. ושאלו: וקטן באשפה מאי בעי ליה [מה עושה הוא שם], שהרי ריכוז האשפה הגדול הוא ברשות הרבים ואינו קרוב לבית, וכיצד יגיע לשם הקטן? ועונים שלא היתה הצואה באשפה אלא בחצר. ודוחים: והלא בחצר נמי גרף של רעי [גם כן כלי של צואה] הוא ומותר להוציאו! אלא יש לומר כי מדובר באשפה שבחצר, ולעתים מגיע לשם הקטן, אך כיון שהמקום מיוחד לאשפה אין בו משום מיאוס, ואסור לטלטל את הצואה מטעם זה.
שכופים בשבת קערה על עקרב כדי שלא תישך
א ועוד שנינו במשנה שכופים בשבת קערה על עקרב כדי שלא תישך. אמר ר' יהושע בן לוי: כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב [מקשה על כך] רב יוסף ממה ששנינו בברייתא: חמשה בעלי חיים נהרגין אף בשבת, ואלו הן: זבוב ארסי שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום. ונברר את הדברים, מני [ברייתא זו של מי היא]? אילימא [אם נאמר] שכשיטת ר' יהודה היא — הא [הרי] אמר כי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ואסור להרוג אף בעלי חיים אלה. אלא לאו [האם לא] ר' שמעון, והני הוא דשרי [ואלה הם שמותר] להורגם, אבל אחריני [אחרים] — לא!
להרוג בשבת את כל המזיקים הרי זה ברצו אחריו, שכאשר הם רצים אחריו יש בכך חשש סכנה, ולכן לדברי הכל מותר
אמר ר' ירמיה: ומאן נימא לן דהא מתרצתא [ומי יאמר לנו שברייתא זו מיושבת] היא? דילמא משבשתא [שמא משובשת] היא ואין להקשות ממנה? אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה, ואותיבנא לה, ואנא מתריצנא לה [אני שניתי אותה, ואני הקשיתי ממנה, ואני אתרץ אותה] כך: מה שהתיר ר' יהושע בן לוי להרוג בשבת את כל המזיקים הרי זה ברצו אחריו, שכאשר הם רצים אחריו יש בכך חשש סכנה, ולכן לדברי הכל מותר.
ההורג נחשים ועקרבים בשבת — אין רוח חסידים נוחה הימנו (ממנו)
תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת — אין רוח חסידים נוחה הימנו (ממנו). אמר ליה [לו] רבא בר רב הונא: ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם, שהם גורמים על ידי כך להזיק את הבריות, ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על שיטת רב הונא. שרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא [ראה אדם אחד שהוא הורג צרעה] בשבת. אמר ליה [לו]: שלימתינהו לכולהו [וכי השלמת, גמרת, להרוג את כל הצרעות כולן]? והרי שלא היתה דעתו נוחה ממנו.
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שנזדמנו לו נחשים ועקרבים, אם הרגן — בידוע שנזדמנו לו שיזכה להורגן. לא הרגן — בידוע שנזדמנו הם כדי להורגו ואולם נעשה לו נס מן השמים וניצל. אמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: המדובר בנישופין (נוגעים ומתחככים) (ר"ח) בו, שאם לא פגעו בו אז, ודאי הוא משום שאירע לו נס.
ב אמר ר' אבא בר כהנא: פעם אחת נפל נחש אחד בבית המדרש, בשבת, ועמד ניותי (על שם מקומו) אחד והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו!
מהו הדין, האם מותר להרוג נחשים ועקרבים בשבת?
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם נבין ש"פגע בו כיוצא בו" כוונתו דשפיר עביד [שיפה עשה], או לא? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שמסופר שר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא ור' זירא הוו יתבי אקילעא דבי [היו יושבים בחצר בית] ר' ינאי. נפק מילתא מבינייהו [יצא הדבר מביניהם], כלומר, שוחחו בו, ובעו מיניה [שאלו ממנו] מר' ינאי שאלה זו: מהו הדין, האם מותר להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו [להם]: צירעה — אני הורג, נחש ועקרב — לא כל שכן, שסכנתם מרובה ומותר להרגם. ודוחים: ראייה גמורה אין כאן, דילמא [שמא] לא הותר אלא כשרומסו לפי תומו, בתוך דרך הילוכו, שאינו נראה לאחרים כמתכוון לדריסה. וכפי שאמר רב יהודה: רוק דורסו בשבת לפי תומו ואינו חושש משום ממחק או משוה גומות. ואמר רב ששת: נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא: עקרב דורסו לפי תומו.
היו נושים בו בני בית ראש הגולה כסף]. אייתיוהו, קא מצערי ליה [הביאוהו לבית ראש הגולה וציערו אותו
מסופר: אבא בר מרתא שהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי [היו נושים בו בני בית ראש הגולה כסף]. אייתיוהו, קא מצערי ליה [הביאוהו לבית ראש הגולה וציערו אותו] כדי להכריחו לשלם, ואותו יום שבת היה. הוה שדי רוקא [היה מוטל רוק שם]. אמר להו ריש גלותא [להם ראש הגולה] לבני ביתו: אייתו מאנא סחיפו עלויה [הביאו כלי ושימו עליו] כדי שלא ידרסו אנשים את הרוק, אמר להו [להם] אבא בר מניומי: לא צריכיתו [אין אתם צריכים לכך], שכן הכי [כך] אמר רב יהודה: רוק דורסו בשבת לפי תומו. אמר להו [להם] ראש הגולה: לבני ביתו: צורבא מרבנן [תלמיד חכם] הוא, שבקוהו [הניחוהו].